מה מונח בבסיס התפיסה לפיה הקש״ס בין הפעולה לתוצאה רופף?
באילו מקרים ניתן יהיה לחייב את המעוול?
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
מקור 50 -תוספות בבא בתרא כב ע"ב
"ויש ליתן טעם מאי שנא כל הני מדינא דגרמי [= "במה שונים כל אלו"; תוספות מעמתים בין רשימת מקרים בהם התלמוד מחייב לבין המקרים בהם התלמוד פוטר – מתוך הנחה שהרשימה כולה עקבית, ושכולה נפסקת להלכה] לבין כגון אחווי אחויי דהגוזל בתרא (שם דף קטז ע"ב) [=אדם המראה שדה של חבירו לנכרי שבעקבות כך גוזל קרקע זו מחבירו – חייב בתשלומים] ומראה דינר לשולחני ונמצא רע [לעיל מקור 40] ונפרצה אומר לו גדור ודן את הדין דחייב לרבי מאיר אפילו לא נשא ונתן בידו והשורף שטרותיו של חבירו ומוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו [=לעיל מקור 41]
וחילק רבינו יצחק לשון אחת דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק
ועל הכל קשה טיהר את הטמא ובעל הבית עצמו עירבן עם פירותיו ואמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו וגם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק
ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחבירו בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא וממע אחד שוגג ואחד מזיד."
מה הבדל בין המקרים שחייבים לבין המקרים שפטורים? רבינו יצחק עשה 2 הבחנות:
- בגרסה אחת בדינא דגרמי חייב, כאשר האדם הזיק בעצמו נזק ממוני לחברו, הדגש הוא על העשייה.
- בדינא דגרמי חייב, בשעת מעשה שבא ההיזק.
• רבינו יצחק חיפש מכנה משותף בין המקרים כדי לבסס את חובתו של המזיק.
בעלי התוספות מצאו כי:
# דינא דגרמי הוא מושג בפני עצמו- שם קוד לכל אותם מקרים שלגביהם חייבים בגרימה עקיפה.
# גרמא הוא שם קוד לכל אותם מונחים שפטורים עליהם< חשוב לדעת את ההבדל – יהיה במבחן!
לדוגמא- בורר שלא מונה ונתן פס"ד> כאשר החלטתו אינה הפיכה, הוא חב באחריות. הבורר עשה בעצמו את הנזק.
לעומת זאת, טען הריצב"א כי דינא דגרמי= חייב מכוח המערכת החברתית ולאו דווקא מכוח דיני הנזיקין, שכן מדובר ברשימה של דברים שיש להם איזושהי פירצה חברתית.
פירוש התלמוד למונח גרמי כאשר התלבט מבחינת פירושו- אם נפרש את המושג חייבים בדין גרמי, נפגוש מספר סיפורים קלאסיים:
סיפור ראשון: ריש לקיש מראה לרבי אלעזר דינר ואומר שיסמוך עליו> במידה וטען שהמטבע טוב, הרי שתשחרר סחורה תמורת המטבע, אם אמרתי שהוא טוב, אך בפועל הוא לא טוב- האובדן הוא בשחרור הסחורה> זו הגרימה העקיפה. התלמוד דן במודל הזה, אתה הסתמכת על משהו שאמרתי, אני אמרתי את המילים, אך הנזק הוא אינו מיידי, הוא יקרה בסופו של דבר הוא ברגע שחרור הסחורה, ברגע המעשה עצמו.
סיפור שני: נתתי לך צמר בצבע אדום, אך ביקשתי שחור> נזק אין, הבד עדיין ילך וימכר. אין נזק ממוני, מבחינת שווי אין הבדל. ר' מאיר אומר שחייבים מכיוון שיש קש״ס מיידי, הנזק הוא מיידי (טענתו היא לפי התבנית של ר' יצחק).
לסיכום, הדור הבא ניסה לשכלל את ההגדרה של דיני דגרמי. הריצב"א טען כי החיפוש אחר מכנה משותף הוא מוטעה. לפי רמב"ם יש מכנה משותף לכל המקרים. לפי רמב"ם הלכנו אחורה ולפי ריצב"א הבסיס הוא של גרימה עקיפה אך ע״פ ההלכה הספרדית התלמוד מחייב לפי תקנת חכמים.
הניסוח המודרני מובא על ידי ר' אפרים, מה מאפיין את המקרים בהם אדם חייב על גרימה עקיפה? הבסיס הוא שנשארים עם הדוקטרינה שגרמא בנזיקין פטור ועל זה קיים נדבך נוסף של מקרים שבהם חייבים:
מקור 51 -רבינו אפרים מרגשנבורג, קונטרס גרמא וגרמי (כת"י ביה"מ לרבנים בניו יורק 935; אהל ישעיהו, ירושלים, תשס"א)
"ואומר אני, ר' מאיר אינו מחייב בדינא דגרמי אלא היכא [=רק במקום] דאין [=שאין] הגורם יכול לומר [לא] נתכוונתי לכך, והוה ליה לאסוקי אדעתיה [=להעלות על דעתו] שיבא לידי היזק, אבל היכא דמצי למימר [=היכן שיכול לומר] [לא] נתכוונתי לכך לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה [=להעלות על דעתו] שיבא לידי היזק, התם [=שם] אפילו ר' מאיר מודה."
ר' אפרים אומר שהמאפיין של המקרים בהם חייבים לפי ר' מאיר הוא שהאדם היה צריך לצפות (הלכת צפיות) והוא לא יכול לומר לא התכוונתי מאחר והיה צריך להעלות על דעתו, זה מבחן אובייקטיבי.
• אם אדם הסתמך על מילה שאמרתי, אני צריכה להעלות על דעתי שאני אפעל בהתאם> זו גרימה עקיפה.
• הכלל עדיין גרמא בנזיקין פטור, אך>
• אם יש הלכת צפיות, אנו מגשרים מעל הנתק בקש"ס ואז הוא חייב.
מקור 52 -רמב"ן, [מתוך] קונטרס דינא דגרמי
"וזה הטעם לכל אלו. כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שאי אפשר אלא באותו היזק ואינו תלוי בדעת אחרים, אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא, כגון זה חייב רבי מאיר ונקרא בגמרא ברי היזיקא [=נזק ברור], לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין, חייב דמעידנא [=משעה] דאמר איש פלוני אתה חייב ונתחייב לשלם ממון ועל פיו שלם, מההיא שעתא הוא דגרם נזק, ואף על פי שאחר כך הוא משלם כיון שהדין חייבו לשלם ממון ועל כרחו משלם, הדיין הוא הגורם משעה שחייבו, וכן במחיצת הכרם שנפרצה שבשעה שנתיאש ממנה גרם לזה נזק שהרי הגפנים גדלין והולכין ומתערבין, וכל דבר שאינו תלוי בדעת אחרים אלא על כרחנו יבא הנזק מחמת גרמתו של זה, ברי היזיקא חשבינן ליה [=נחשב]."
רמב"ן מנסה לקחת את ההלכה של ר' יצחק כתשתית אך מחדד אותה קצת.
לדוגמא- בסיפור של הבורר> הרמב"ן משפר את ההלכה של ר' יצחק בשינוי של ההמשגה של הנזק של הבורר. יצירת פסק הדין הוא בעל משמעות, יצירת מציאות, כל מה שקורה אחר כך הוא מימוש פסק הדין, הבורר הוא הגורם הישיר לנזק. ההבדל הזה מאפשר לרמב"ן לרוץ קדימה עם הרעיון של הקש"ס ההדוק יותר, המילה, פסק הדין, יש לו משמעות ולכן כל מה שקורה (הנזק) בהמשך מיוחס אליו.
"ומשום הכי פטרינן [=ומשום כך אנו פוטרים] הפורץ גדר לפני בהמת חברו ואיבדה, [...] משום דמצי אמר ליה מי יימר דנפקא ואם תמצי לומר דנפקא מי יימר דאבדה דילמא משכח לה ולא ברי היזיקא [=משום שיכול לומר: מי אמר שתצא הבהמה, ואם תצא מי אמר שתלך לאיבוד, ולכן אין כאן נזק וודאי], [...]"
# פורץ גדר לפני בהמת חברו שהיה פטור בדיני אדם אך חייב בדיני שמיים, אין שינוי. יש פה עדיין בעיה של וודאות, במבט לפנים, זה לא משהו שיש וודאות לגביו שיקרה, לכן בסופו של דבר הוא פטור.
"והשוכר עידי שקר להעידו לאו איהו מזיק ולא גורם היזק אלא אינהו גרמי [=לא הוא מזיקו, ולא גורם להיזק, אלא הם (עדי השקר)שמזיקים], ולאו בידו הוא דאי בעו לא מסהדי כלל [=ואין הדבר בידו, שאם רצו לא היו מעידים כלל], וקא סלקא דעתין נמי בגמ' למפטריה בדיני שמים משום האי טעמא דדילמא לא מסהדי, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין [=והתלמוד אף חשב לפטור מצב זה גם מדיני שמים בגלל הנימוק של "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?]."
גם במקרה הזה אין ודאות, לכן פטור.
# הנותן סם מוות> פטור.
# המבעית את חברו> פטור.
# השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן> מסרתי לידי יצור עם רצונות, למרות שזה נראה לנו לא אינטואיטיבי, זה לא דבר שקורה באופן אוטומטי, אלא תלוי החלטה של האדם האחר, השוטה ולכן יהיה פטור. אם היה מדובר בגחלת> היה חייב.
# הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות> פטור בגלל שפסקו חיציו, הדוקטרינה שאומרת שמה שלא היה גלום במעשה המקורי אי אפשר לייחס לו את התוצאות. לפי רמב"ם> מסלק הכרים יהיה חייב.
# הזרקת ארס> פטור.
# ליבה ולבתו הרוח> רב אשי פטר, ולכן ישאר פטור, בלעדי הרוח לא הייתה כל פעולה מחייבת.
* יש מצגת שמסכמת את כל הגישות באתר.
הרעיון שגרמי חייב:
- חייב למרות שיש נתק בקש”ס- הרמב"ן הסביר זאת כהכרחיות/ וודאות, לעתים על דרך השלילה, ואינו תלוי בדעת אחרים.
- ר' אפרים טוען שאדם לא יכול לומר שלא התכוון, הוא היה צריך להעלות על דעתו (ניסוח ימי הביניים להלכת הצפיות המודרנית), על אף שיש נתק, הוודאות מדלגת מעליו ולכן חייב.
לכן יש נפקות מעשית בין הגישות של ריצב"א ור"י בשאלה מדוע אדם משלם בקנס?
- בתפסיה חז"לית למשל- קנס חברתי לא עובר בירושה. שניהם עוסקים בפרשנות המשפט של ר' מאיר דינא דגרמי, רמב"ן אומר שמדובר בדין ולא בקנס. לעומת זאת ריצב"א אומר שברגע שאומרים "דן" יש דגש על האדם עצמו.
- לפי רמב"ן> הקנס מהווה עיקרון משפטי ולכן חל על כולם ומחייב את היורשים.
- לפי הריצב"א> הקנס לא עובר ליורשים מאחר ומדובר בתקנת חכמים וזה אישי. זו ההשלכה המעשית של ההבחנה הזו.
ר' מאיר דן דינא דגרמי, אם מדגישים את הצד הפרסונלי, מדובר ביוזמה חברתית אך אם מדגישים את הדינא דגרמי ולא קנס, מבליטים את הצד של העיקרון המשפטי.
לפי רמב״ן:
- במקרים של גרמא פטור> אין וודאות לנזק, מדובר בדעות אחרות ולכן אין צפיות מספקת (פורץ גדר, נותן סם מוות, שיסה בו את הכלב, מבעית את חברו).
- במקרים של גרמי חייב> מדובר בטעות, ישנה וודאות של נזק (עצה כלכלית לא טובה, זורק מטבע לים, פוחס מטבע של חברו וכו').
בסופו של דבר, כוונה משחקת תפקיד גם אצל הרמב״ם:
- למרות שהדוקטרינה היא גרמא בנזיקין פטור.
- כאשר יש את הלכת הצפיות, על הכוונה אפשר לייחס את התוצאות ולחייב.
קשר סיבתי:
ההלכה היא שמחייבים את האדם גם שכשאין יסוד נפשי- אדם מועד לעולם. גם הרמב"ם סבר שכשיש נתק מהמעשה המקורי, וייזמת פעולה שמייצרת שרשרת לא צפויה> לא נייחס את התוצאות לעשייה המקורית, ולכן פטור.
# עשיתי מדורה בגינה ויש מחיצה, היא נפרצה בצורה מפתיעה והאש פשטה הלאה> מדובר במכה בידי שמיים.
# שאדם עלה על סולם והוא נפל> וגרם לנזק בשרשרת עקיפה, הוא פטור, כי מדובר במכה בידי שמיים. על דרך השלילה מה שלא צפוי לא נמצא בתוך אותה שרשרת סיבתית, אם לא יכולתי לצפות את ההמשך, זה לא קשור אלי.
- לפי הרמב"ן תמיד יש נתק קש"ס, לא חייבים אך התודעה מחברת.
- לפי הרמב"ם יש קש"ס אך רק לגבי מה שהתודעה יכולה לצפות, ואם לא> פטור.
הניסוח של הרמב"ם היה במקרים האלה מכה בידי שמיים בגלל שלא יכול לפטור את האדם מחמת היעדר יסוד נפשי, הוא לא רלוונטי, אלא רק כאשר רוצים ל"הדביק" את התוצאות לתוך השרשרת שהתפתחה מתוך העשייה הראשונה.
• אצל הרמב"ם חייבים על קש"ס מתגלגל צפוי.
• אצל רמב"ן פטורים על קש"ס עקיף אלא אם כן יש וודאות.
