יום שבת, 27 באוגוסט 2016

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צדדים שלישיים בחדלות פרעון של תאגיד

עו"ד נועם קוריס כותב על עיכוב והקפאת הליכים מול צדדים שלישיים בחדלות פרעון של תאגיד

האם עיכוב ההליכים יכול לפרוס חסות גם על צדדים שלישיים? האם עיכוב ההליכים כפי שמופיע בדין מעכב אך ורק את הנושים של החייב מלפעול או שמא יתכן שהוא יתרחב ויתפשט עד לעיכוב גם נושים של צדדים שלישיים מלהפעיל את זכויותיהם? חייב המצוי בקשיים כספיים, נכנס מרצונו או מיוזמה של נושים להליך רשמי עפ"י החוק בין אם מדובר בפירוק ובין אם מדובר בהבראה. בעת הכניסה להליך, נמנע מן הנושים להמשיך לגבות חובות מאותו חייב. האם ניתן להרחיב תפיסה זו ולומר שגם נושים בדמות אחרת יאלצו ליטול פסק זמן ולהקפיא את חובות החייב כלפיהם? לא נאמר בחוק שניתן לעכב הליכים גם כלפי נושים אחרים.  עולה שיש מקום לבחון את הנסיבות והתנאים שהביאו לחדלות פירעון ואז להחליט אם לפנות לצד שלישי (לדוג'- ערב). בחברה עסקית, יכול להיות שאם ישנו מהלך של הבראה הדורש לרתום את המיומנות העסקית והידע של הגורמים הערבים (בעלי מניות שליטה ערבים למשל).
בפרק המוקדש לעניין בספרו של פרופ' דוד האן[1], מועלת השאלה האם קיימים טעמי מדיניות אשר חרף נקודת המוצא המצמצמת את עיכוב ההליכים לנכסי החייב חדל הפירעון לבדם, יצדיקו לעיתים את הרחבת עיכוב ההליכים לשם מניעת גבייה גם מנכסי צדדים שלישיים.
נכון להיום חוק החברות אינו מגדיר בצורה מפורשת את האפשרות לכלול צווים להקפאת הליכים נגד צדדים שלישיים, אך סעיף 29 לתזכיר הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ה-2015, הממתין לאישור הכנסת בתור סעיף 30 להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע”ו-2016, קובע כך:
"הקפאת הליכים נגד אדם שלישי
29
הקפאת הליכים תחול רק על הליכים נגד התאגיד, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות חריגות ומטעמים שיירשמו, להקפיא הליכים גם נגד מי שאינו התאגיד, ובכלל זה נושא משרה בתאגיד או בעל שליטה בו, בהתקיים כל אלה:


(1)             ההליכים נגד אותו אדם נובעים מפעילותו בתאגיד או מהחובות שבהם חב התאגיד;


(2)             הקפאת ההליכים חיונית לצורך שיקומו הכלכלי של התאגיד;


(3)             התועלת שתצמח מהקפאת ההליכים עולה על הנזק שייגרם לנושים של אותו אדם."
טרם כניסת החוק, בפס"ד אקרשטיין[2]  עלתה השאלה אם קיימת לביהמ"ש סמכות לקבוע בעניין זה. אם לביהמ"ש קיימת הסמכות, עולה השאלה מתי יוכל להשתמש בה ומהי מערכת השיקולים בהם ישתמש. השלב שנדון איננו פתיחת ההליך, אלא שאלה המתייחסת לסוף ההליך- לאחר קיום תוכנית הבראה בה מעוגנות זכויות הנושים מכאן ואילך. השאלה הנידונה היא האם יש סמכות לביהמ"ש למחוק חלק מתביעת נושים צד ג' למרות שיש להם זכות תביעה.  בפסה"ד דובר על קביעה משמעותית לטווח ארוך לפטור מחבות מסוימת (צו קבוע באופן יחסי), ואילו בפס"ד מילומור[3] השופטת מדגישה שהיא לא דנה בכך, אלא האם לעכב את העניין באופן זמני (3 שבועות). דובר על תחילת ההליך בו השופטת דנה אם תוכל לעכב תביעה של צדדים שלישיים. המקור לסמכות ביהמ"ש בנוגע לצדדים שלישיים חסר ביסוס פורמאלי בחוק. בשל כך, נוצרת בעיתיות בהרשאת ביהמ"ש לקבוע בעניין- נוצרת פגיעה בזכויות של נושים ולכן ראוי שהפגיעה תיעשה על בסיס חקיקה מפורשת. בפס"ד אקרשטיין לעיל- כאשר יש הסדר של תכנית הבראה ומעגנים את זכויות הנושים מכאן ואילך, האם כשיש לחלק מהנושים גם זכויות תביעה כנגד צד שלישי יש סמכות לבימ"ש למחוק תביעה אפילו כנגד צד שלישי? לעומת זאת, פס"ד מילומור לעיל עוסק בראשית ההליך- האם במסגרת הציווי להקפאת הליכים נעכב את אותם נושים מלפעול גם כלפי צדדים שלישיים. מתי ניתן להפעיל את הסמכות? השופטת אלשך החליטה לעכב ל-3 שבועות את זכות הנושים לפעול גם כנגד צדדים שלישיים בנימוק שמידת הקשר גבוהה לצד השלישי- בעל מניות שהוא גם מנהל בחברה. על מנת שהחברה תשתקם, היא צריכה לפעול באמצעות בעלי התפקידים בה אשר הצד השלישי הוא אחד מהם. גם כאשר ימונה אחראי אחר על תהליך ההבראה, הוא יצטרך את שיתוף פעולת בעלי התפקידים על מנת להכיר את החברה ולפעול בה. כאשר ינקטו בהליכים נגד הצד השלישי, הוא יתקשה לתרום להליך ההבראה של החברה (כמו שעשה עד עכשיו בכך שהביא כסף לחברה ותרם לשיקומה בידיעותיו) ולכן אלשך מעניקה לו עיכוב הליכים. היא השתכנעה שיש למנהל באמת כישורים שיכולים לסייע בנוסף לכך שהוכיח את רצינות כוונותיו לפני הכניסה להליך. השופטת מדגישה שהקפאת ההליכים ניתנת באופן חריג בנסיבות העניין מאחר וזה לטובת החברה, אך אין לקבוע זאת ככלל. 
סעיף 350 לחוק החברות לא קובע כי יש סמכות של בימ"ש לעכב נושאים כלפי צדדים שלישיים. לעומת זאת, ביהמ"ש קובע כי בעל סמכות מכוח פסיקה. זוהי קביעה לא פשוטה מאחר והיא פוגעת בזכויות נושים שיש להם עפ"י דין ולכן ראוי שתעשה בחקיקה מפורשת בעניין. האן טוען כי זהו מהלך ראוי והסתכלות מעמיקה ורצינית של ביהמ"ש לסייע ככל שיכול. מבחינה משפטית וחוקתית דבר זה אינו כ"כ פשוט והוא בעייתי. זה למעשה בהקצנה, מייתר את כל מערכת החקיקה. פס"ד אקרשטיין כאמור- הכיוון רצוי לפי ד"ר האן וכן מאוד חשוב וראוי. עצירת נושים מלפעול כנגד צדדים שלישיים ראוי להפעיל בנסיבות מסוימות אך לדעתו ראוי כי החוק יסדיר זאת בצורה מסודרת וראויה. הביקורת היא בעיקר כלפי המחוקק ולא כלפי ביהמ"ש.
בהנחה ולביהמ"ש קיימת סמכות, אימתי מפעילים אותה? מהו שיקול דעתו של ביהמ"ש? פס"ד מילומור לעיל עוסק בשלב עיכוב ההליכים. השופטת אלשך קובעת כי בנוגע לעיכוב זכות הנושים לפעול גם כלפי צדדים שלישיים, יש להפעיל שיקול דעת. האפקט נובע מזהותו של אותו צד שלישי שהיה לאותם נושים זכות כלפיו. הצד השלישי הוא בעל מניות שליטה והוא המקבל ההחלטות העיקרי. לפיכך ניתן היה לקבוע כי כאשר יש הקפאת הליכים כנגד החברה, כדי שהחברה תשתקם מישהו צריך לקבל החלטות- אותו צד שלישי שצריך להיות מוגן. ביהמ"ש ממנה בעל תפקיד חדש כשחברה נכנסת לחדלות פירעון ולכן לכאורה לא צריך את בעל התפקיד. אם כן, בשביל מה צריך את אותו צד שלישי? כנראה שבנסיבות המקרה גם כשיתמנה בעל תפקיד הוא יזדקק לשיתוף פעולה אקטיבי גם ממי שהיה שם עד עכשיו ע"מ לפעול בענייני החברה- מעין תקופת חפיפה. בשל כך, אם נושים יתחילו דווקא בגלל הקפאת ההליכים להאיץ את הליכי הגבייה הוא יהיה טרוד בהתמודדות וההישרדות האישית הכספית שלו ולא יהיה פנוי לעסוק בהבראת החברה. מתן שקט נפשי זה ולו זמני לאותו צד שלישי תורם מבחינה אופרטיבית לקידום החברה. האם עניין זה רלוונטי בכל מקרה? בד"כ חלק מהנושים לוקחים ערבות בזמן שלוקחים אשראי ובד"כ נותן הערבות הוא מנהל או בעל שליטה ולכן ההנמקה הזאת לכאורה רלוונטית בכל עניין. נקודת המוצא היא הפוכה- הקפאת ההליכים היא רק לטובת החברה. ערבות בד"כ נלקחת עבור חדלות פירעון של חייב. בשל כך, עיכוב ההליכים של נושים כלפי צדדים שלישיים וביטולם (צו הפטר) חותר תחת הרציונאל של הערבות מעבר לפגיעה סתם בזכויות נושים. ניתן להשיב על כך ע"י הנסיבות- אם ביהמ"ש משתכנע שלערב אין יכולת פירעון גבוהה כלפי הנושים, יש מקום לסייג את הערבות מאחר ואולי כך ההסדר יהיה טוב יותר.
ישנם שני צדדים לבחון את הערבות של הצד השלישי:
1.    הערבות נועדה להשיג בעיקרה את יכולת הגבייה ולשפר את יכולת הגבייה של הנושה בנסיבות שאיננו יכול לפרוע את החוב באמצעות הערב.
2.    הערבות נועדה להעניק לנושה תחושת ביטחון לגבי הרצינות והמחויבות של החייב. לפי צד זה, השופטת אלשיך פגעה בהחלטתה בנושים.

ניתן לראות את הערבות לא ככיס עמוק לטובת הנושה, יכול להיות שהיא מעידה על רצינות ומחויבות של אותו מנהל או בעל מניה. השגת המאמץ של המנהל ומימוש הערבות בפועל הוא דבר בעל חשיבות משנית. לפי השקפה זו קל יותר להסביר את עיכוב ההליכים כלפיו. חשוב לציין כי עיכוב ההליכים כלפי צדדים שלישיים רלוונטי לעניין הבראה בלבד. בהקשר של פירוק אין לכך טעם ואכן ניתן למצוא מעט מאוד מקרים של עיכוב הליכים של נושים כלפי צדדים שלישיים בפירוק.
בדיני החברות, על חלק מחובות נושא המשרה- חובת הזהירות, ניתן לרכוש ביטוח. ניתן יהיה לתבוע את חברת הביטוח שתפצה את קופת החברה והנושים יוכלו להיפרע. החיסרון בעניין הוא שהמנהל חש פחות מאוים ולא מקפיד על חובת הזהירות ובכך עלול להפר את חובת האמונים עליה אין ביטוח. לפיכך, הערבות מאוד משמעותית בהרתעה.
למה הכוונה בעיכוב הליכים? האם כל פעולה שנוקט נושה אסורה באותו רגע שניתן הצו? סעיף 350 מתייחס להגדרת ההליך וקובע כי הליך הוא "כל הליך לרבות הוצאל"פ" (הגדרה מטופשת). בחקיקה נוספת מן התחום האזרחי עולה כי הליך הוא בעצם כל פעולה מצידו של נושה שמערבת רשות שיפוטית- כל פעולה המתנהלת בבימ"ש ובהוצאל"פ- גבייה, תביעה וכו'. פרשנות זו מראה שעיכוב ההליכים חשוף לפרצות נוספות.
איזו פעולה יכול לעשות נושה ללא ביהמ"ש וההוצל"פ?
1.    יש רשויות שיכולות לגבות כאילו הן הוצל"פ בצורה של מיסים למשל.
2.    עיכבון- סעד עצמי ולכן אין בעיה להפעיל אותו (הזכות של נושה לעכב נכס של החייב ברשותו עד שהחייב לא ישלם את חובו).
3.    הודעת ביטול של חוזה. ברגע שהחייב לא משלם לנושה זוהי הפרת חוזה לפיה הנושה יכול לבטל את החוזה. לפי פרשנות זו עיכוב ההליכים או הקפאת ההליכים לא מונעת מהנושה לבטל את החוזה.
פרשנות של עיכוב הליכים מביאה לכך שהעיכוב איננו עוצר כל פעולה (למעט נושים מובטחים) של נושים הן בעיכוב הליכים והן בהבראה.

[1] פרופ' דוד האן, דיני חדלות פרעון (2009), שם בעמוד  377-378.

[2] ע"א 9244/06 אקרשטיין תעשיות בע"מ נ' איגלו חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו)
[3] פש"ר (ת"א) 2548/08 חוק החברות, התשנ"ט 1999 נ' מילומר (פורסם בנבו)


פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום שישי, 15 ביולי 2016

חובות וזכויות הנמחה באג"ח / עו"ד נועם קוריס

חובות וזכויות הנמחה באג"ח / עו"ד נועם קוריס

ס'1 לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969, קובע כדלקמן:
 
"המחאת זכות
1.             (א)  זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה."
 
ודוק, רכישת החובות בהתאם לחוק המחאת חיובים כמוה כקבלת שיק מוסב אשר אין צורך לקבל את הסכמת החייב לביצוע ההמחאה מחד ומאידך אין בהסבת השיק ו/או בהמחאת החוב משום המצאת חיובים יש מאין- כנגד מקבל המחאת הזכות.
 
כך, כאשר מוסב שטר לאוחז הרי שבלתי ניתן לקשור את האוחז לחבות הגבוה מביטול הזכות הכתובה בשיק ואי אפשר לדוגמא לבוא בטרוניה למוסב בשיק מעבר לויתור על הזכות בשיק- ללא קשר לטענות שיש בפי החייב כנגד עסקאת היסוד.
 
במקרה של רכישת זכות (אג"ח) בהתאם לחוק המחאת חיובים, הרי שמדובר בהמחאת חיובים בלבד, בהתאם לחוק המחאות חיובים, התשכ"ט 1969, כך שבהתאם לחוק יכול נמחה לקבל רק את הזכויות לגבות את החובות בגין הסכמים אך לא בהכרח יהיה נמחה לחבויות לאור רכישת חובות אלו.
 
בהתאם לחוק המחאת חיובים גם, אין ממילא כל נפקות להמחאת חוב ללא אישורו מראש של הזוכה, כך שכאשר אנו בחונים את המחאת הזכות, הרי שהזוכה אישרה מראש את העברת זכות זו- אך ככל וייטען שבגדר הזכות שהועברה קיימת גם חובה- הרי שבהתאם לחוק היה על החייב  לאשר מראש ובכתב את העברת החוב הנטען.
 
ודוק, המחאת הזכות לגבות אג"חים אינה כוללת בתוכה ואינה יכולה לכלול את המחאת החובה לפצות את החייב בגין עסקאת היסוד.
 
וגם, המחאת זכות הכוללת בתוכה חובה מחייבת את הסכמת החייב מראש ובכתב ואין מחלוקת שבעניינו לא ניתנה הסכמת החייבים מראש, בכתב או בכלל.
 
בהתאם לדין, הרי שלהבדיל מהמחאת הזכות לגבות את החוב מהחייב אותה ניתן להעביר לפי ס' 1 לחוק המחאת חיובים ללא הסכמתו, הרי שלא תיתכן במקרה שלפנינו העברה של חבות כאן, כך שהעברת חבות מסוג זה הייתה חייבת להתבצע בהסכמת כל הצדדים מראש (לרבות המבקש), ויש לבחון האם הסכמה משולשת שכזו התקיימה.
 
בפסק הדין בת.א. 2412-09-07 רו"ח קדרון ואח' נ' עיריית לוד (פורסם בנבו), ניתח בית המשפט מצב דומה וקבע, כי ללא הסכמת המבקש מראש לא הייתה יכולה להיות העברת חבות לגבי טענותיו (להבדיל מהעברת הזכות לגבות ממנו את החוב), מאיקיוטק למשיבות.
 
בע"א 38302-02-10 א. וייס בנייה ופיקוח בע"מ נ' עופר גביראל  נדון גם כן מקרה דומה למדי לעניינו, שם המחה קבלן את הזכות לקבל את יתרת התשלומים על הדירה לקבלן משנה שהיה צריך לסיים את העובדות ובתביעה שהוגשה על ידי הרוכשים נגד הקבלן יחד עם קבלן המשנה, נקבע בעמוד 14, כי:
 
"חוק המחאת חיובים, התשכ"ט 1969 מבחין בין המחאת זכות (ס' 1 לחוק) לבין המחאת חבות (ס' 6 לחוק). המחאת הזכות היא הסכם בין נושה (כאן טופ) לבין נמחה(כאן וייס). המחאת חבות היא הסכם בין הנושה (כאן גבריאל) לבין החייב (כאן טופ), לבין הנמחה (וייס). אין מחלוקת כי גבריאל לא נשאל ולא נתן את הסכמתו להעברת הזכות לגבות ממנו את הכספים שהגיעו ו/או שיגיעו ממנו לטופ.
 
על מנת שיקבע- במקרה כמו שלפנינו- כי המחאת הזכות כללה גם את המחאת החבות, יש למצוא לכך עיגון במסמך ההמחאה ובהתנהלות הצדדים.
 
...אדם איננו יכול להמחות את כל החוזה שיש לו עם פלוני, ללא הסכמתו, העברת חוזה שלם כוללת גם המחאת חבות ולזו יש תוקף רק עם הסכמת הנושה, הצד השני לחוזה. להעברת חוזה שלם ללא הסכמת הצד השני, יהיה לכאורה תוקף רק לעניין המחאת הזכות..."
 
יתרה מכך, הרי שבהתאם למערך החוקי (ואף העסקי הלוגי), הרי שמקומם של  הנמחים אשר רכשו ואת הזכויות מקומם כתובעים ולא כנתבעים. (ראה למשל את הניתוח בפסק הדין בע"א 2138/10 המועצה המקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו) 
 
יודגש, שאותו הרציונל, בנסיבות העניין פורט גם בפסק הדין בע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס בע"מ נ' אטלנטיס בע"מ (פ"ד כט(1) 121, כדלקמן:
 
"התוצאה של העברת הזכות היא שהנמחה נעשה הנושה של החייב במקום הממחה, אך כל עוד לא פרע החייב את חובו עומדת לנמחה הזכות לגבות את המגיע לו מהממחה."
 
בית המשפט אף תיאר את מערכת היחסים של חייב/ ממחה נמחה בהתאם לחוק המחאות חיובים לעיל, כדומה עד כדי זהה למערכת היחסים הנוצרת במסגרת ס' 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973, בהסכם לטובת צד שלישי.
 
"אכן קיים דימיון רב בין הסיטואציה של חוזה לטובת צד ג' לבין הסיטואציה של המחאת זכות. בחיבורו הנ"ל של פרופ' ש' לרנר נאמרו, בע"מ 43, הדברים הבאים:
'בין שתי המערכות: חייב-ממחה-נמחה וחייב-נושה-מוטב ישנו דימיון רב. בשני המקרים, לצד השלישי, הנמחה או המוטב, יש זכות כנגד החייב החוזי. המוטב כמו הנמחה, זכאי לתבוע את החייב אך אינו אחראי כלפיו לביצוע ההתחייבויות של הנושה..."
 
ראו תא (ב"ש) 6939/04 שיקרצי בע"מ נ' מועצת עובדי ים המלח 
 
בית המשפט אף נדרש לנושא דומה בע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד (פורסם בנבו), שם בוטלו עיקולים שהוטלו לאור חובות הממחה לאור המחאת זכות לגבי הנכס המעוקל ובתוך קביעה שלאחר המחאת הזכות לא ניתן לבוא בטרוניה אל הנמחה, למרות שהנכס לא הועבר בר ישום ספרי האחוזה.

"בתוקף הסכם ההמחאה הועברו בפועל כל הזכויות שהיו בידי שפירא לידי כוכבי, מכאן נובע כי העיקולים שהוטלו על ידי נושי שפירא על הערת האזהרה שהייתה רשומה לטובתם על הזכויות שהיו להם בדירה אינם יכולים לתפוס."
 
הנה כי כן, ברור שאין  הנמחות יכולות להיות בעלות דין מתאים למבקשת בטענותיה כלפי ממחאת הזכויות  ואף ברור שאין למבקשת ולא יכולה להיות לה כל עילה כנגד המשיבות בכל מקרה, כך שאפילו אם יסתבר שכל טענותיה (המוכחשות) יוכחו- עדיין לא תהיה המבקשת זכאית לסעד מאת הנמחות, בהתאם לדין.
 
כך שבתי המשפט כבר פסקו לא פעם, שאין החייב רשאי לבוא בטרוניות לנמחה הזכות, וככל ולטענתו נגרמה לו עוגמת נפש או הוצאות מהתנהלותו של ממחה הזכות- הרי שאין טרוניות אלו יכולות להיות מועברות אל נמחה הזכות כפי שמנסה המבקש להשיג בתביעתו.
 
כך למשל, בית המשפט העליון קבע, כי בנק שרכש זכות מקבלן בניין ייכנס בנעליו של קבלן הבניין בכל הקשור לזכות לגבות את החוב שנרכש אך לא יחולו כנגדו חבויות שונות- ולמשל החייב לא יהא רשאי לקזז מהחוב את התחשבנויותיו על פי הסכם אחר מול הקבלן.
 
"ההסדר שבסעיף 53(א) לחוק החוזים קובע הסדר כללי לעניין זכות הקיזוז כזכות מהותית בדיני חיובים, העומדת לחייב בדרך של קיום חיובו לנושה. ככל שבדיני המחאת חיובים עסקינן, הבנק הנמחה אינו בא בנעלי הקבלן לכל דבר ועניין בקשר עם העסקה שממנה נובעת הזכות הנמחית"
 
ראו ע"א 8357/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' בנק דיסקונט למשכנתאות (פורסם בנבו).


פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום חמישי, 14 ביולי 2016

עו"ד נועם קוריס - רע"פ 10462/03- הלינור הראר נגד מדינת ישראל....

עו"ד נועם קוריס -  רע"פ 10462/03- הלינור הראר נגד מדינת ישראל


      בית משפט השלום הרשיע את המערערת בעבירה של הטרדה על פי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – חוק התקשורת) לאחר שקבע כי המערערת פנתה למתלוננת בטלפון ובפקסים בלשון מאיימת. המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי רק שימוש פיזי באופן מטריד במתקן בזק יכול ליצור את העבירה שבסעיף 30, ואין רלוונטיות לתוכן הדברים המועברים באמצעות המתקן. כן קבע כי בממצא של בית משפט השלום באשר לפקסים רבים ששלחה המערערת למתלוננת יש משום פן פיזי והטרדה, ועל כן נדחה הערעור. מכאן הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדונה כערעור.
בית-המשפט העליון פסק:
(1)   אין לקבוע כי אופן השימוש במתקן בזק לצורך סעיף 30 הוא אך ורק בעל יסוד טכני וכי אין רלוונטיות לתוכן. התוכן שלוב בצורה, ושניהם יחד יוצרים את השלם, את "ההטרדה בשלמותה". בית המשפט יבדוק כל מקרה לגופו, הן במדד כמות ההטרדות והן במדד תוכנן – האם זה או זה או שניהם יחדיו "מפחידים", "יוצרים חרדה", "פוגעים", "מטרידים", כלשון סעיף 30.
(2)   תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר מניעתו של שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטמונות בהם. אפשרויות אלה כוללות לא רק את השימוש הטכני במכשיר, אלא אף את המסרים המועברים בו (94ב).
(3)   אין הטרדת הזולת בטלפון או בפקסימיליה ביטוי לחופש ביטוי. אין חופש הביטוי החופש לרדת לחיי הזולת ב"מבצרו" האישי. כאן אחד מגבולותיו של חופש הביטוי (92א – ב, ה).

(4)   יש להותיר על מכונה את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלא מטעמיו, שלפיה המערערת עברה את העבירה. יש לדחות את הערעור (97ו). 

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ב pinterest.com
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
עו"ד נועם קוריס ב wordpress
עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום שני, 11 ביולי 2016

עו"ד נועם קוריס - בג"צ 5551/14 מרכז הכוכביות הארצי בע"מ נגד משרד התקשורת-

       עו"ד נועם קוריס -  בג"צ 5551/14 מרכז הכוכביות הארצי בע"מ נגד משרד התקשורת- 

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ב pinterest.com
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona
עו"ד נועם קוריס ב wordpress
עו"ד נועם קוריס  בפייסבוק

     בג"ץ קובע כי ה"לקוח" של מספרי הטלפון המקוצרים לעסקים (מספרי כוכבית), כמשמעות המונח לקוח, בהוראות המנהל, הוא משתמש הקצה, קרי בעל העסק. העותרות, בהיותן גורם מתווך (משווק) בלבד מטעם בעל הרישיון, לא זכאיות להחזיק במלאי מספרי כוכבית, וממילא אין לומר כי נוצרה להן זכות קניין בהקשר זה מכוחה יכולות העותרות למנוע את יישום הרפורמה של משרד התקשורת בתחום מספרי הכוכבית.

עתירה של חברות פרטיות המשווקות שירות של מספרי טלפון מקוצרים לעסקים (להלן: מספרי כוכבית), שמטרתה למנוע יישומן של הוראות רגולטוריות שהוציא משרד התקשורת, המסדירות את פעילות מספרי כוכבית. טענתן המרכזית של העותרות היא טענה עובדתית. לטענתן, הן "הלקוח" (כהגדרתו של המונח בהוראות המנהל), של בעלי הרישיונות לעניין מספרי הכוכבית, כך שמספרים אלה הם הקניין של העותרות ולפיכך לא ניתן להורות להן כיצד לנהוג בקניינן, ובכלל זה לכפות עליהן ניוד המספרים המשמשים את בעלי העסק להם שיווקו את מספרי הכוכבית.

בג"ץ מפי השופט מ' מזוז בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן וד' ברק-ארז) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:

דין הטענה כי העותרות הן "לקוח", כמשמעות המונח בהוראות המנהל, להידחות. טענה זו לא מתיישבת עם לשונה הברורה של הגדרת המונח "לקוח" בהוראות המנהל, לפיה ה"לקוח" הוא צרכן הקצה (בעל עסק שמעוניין בקבלת השירות ואשר משתמש לשם כך במספר שהוקצה לו), ולא מתווכים ומשווקים של שירות זה מטעם בעל הרישיון, דוגמת העותרות; אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק והוראות המנהל שניתנו מכוחו – הבטחת התחרות ורמת השירותים בתחום הבזק; ואף סותרת את עמדתן של העותרות עצמן, כפי שבאה לידי ביטוי בחוזים שלהן עם חברת בזק ובשימוע שנערך להן בפני גורמי משרד התקשורת. פועל יוצא מקביעה זו, הוא כי גם הטענות בדבר פגיעה בזכויות יסוד של העותרות, דינן להידחות. שכן, העותרות, בהיותן גורם מתווך (משווק) בלבד, לא זכאיות להחזיק במלאי מספרי כוכבית, וממילא אין לומר כי נוצרה להן זכות קניין בהקשר זה. גם ביתר הטענות לא נמצא ממש.

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
הירשם ל- רשומות (Atom)